ועוד נקודה חשובה, אל תשבחו ילד על ההישג , אלא על היכולת שלו לעשות למען השגת דברים, על ההתמדה, על הנחישות, על העשיה. לעיתים קרובות מרדף אחר הישגים מיצר דרך המלווה בחרדה ולחץ. (לעיתים, ולאו דוקא באופן מודע, ההנעה לפעולה ועשייה מקורה בחרדה מכישלון, מתחושת סכנה לירידה בערך העצמי או ירידה באהבה לה יהיו זכאים – כפי שכתבנו קודם). תחושה של ילד שהוא צריך להביא הישגים ולהציגם בפני הוריו, כי הם מעריכים הישגים, מייצרת עול כבד על כפתיו הרכות של הילד.  הרגע הזעיר של ההישג, הנצחון ילווה בתחושת שמחה, אך רגע אחר כך הילד כבר רודף אחר ההישג הבא. מהר מאד רגש השמחה יוחלף בתחושת סטרס להשגת היעד הבא. 

כדי לקדם מוטיבציה והנעה לפעולה ולמימוש פוטנציאל שאינם מונעים על ידי חרדה ולחץ, יש להיות מכוונני התפתחות, התקדמות, מכוונני עשיה. נזכור כי רובם המוחץ של רגעי החיים הם הדרך, ולכן נשקיע ברגש המלווה את הדרך.  זכרו כי יש לנו שליטה על הדרך, התוצאות הן כבר של הבורא. דברים חיצוניים שאינם בשליטתנו יכולים להתרחש ולהשפיע על התוצאה הסופית. מכירים את החויה מול דלפק התעופה בה מודיעים לנו כי הטיסה נדחתה/התבטלה עקב מזג האויר? הכל בגלל גרמי שמים. החברה לא לוקחת כל אחריות במצב שכזה ולא משלמת פיצויים. 

אנו עושים את שלנו, את הכי טוב שאנו יכולים ומבינים, ויודעים שהתוצאה הסופית היא תוצר של מכלול רחב בהרבה שרק הבורא המנהיג את הבריאה רואה את התמונה בשלמותה ומכוון אותה.

אנו עושים ומשתדלים,

יתכנו הפתעות לא נעימות שלא צפינו אותם,

יתכנו גם הפתעות חיוביות שלא צפינו אותם.

כך או כך, הדרך שעשינו היא חיובית, התפתחנו, למדנו, התקדמנו. לדרך יש מטרה (גם אם לא תמיד/או עדיין אנו לא מודעים לה) . את הדרך שעשינו הרווחנו ביושר ויש לשמוח בה!